כשכותבים רומן, לפעמים החלק הקשה ביותר הוא להתחיל. הייתי בנעליים שלך לפני מספר שנים. רציתי לכתוב רומן בדיוני אבל לא ידעתי איך להתחיל.
ואז כשהייתי בטיסה במטוס לאירופה לעסקים, השתמשתי במחברת כדי לכתוב כל פרק בצורת פסקה. הפרק הראשון כלל ארבע פסקאות.
בלי פיתוח דמויות, בלי דיאלוג, רק קו העלילה. הפרק השני היה שש פסקאות והרומן התחיל האמיתי שלו. אחרי ארבעים פרקים היה לי את הבסיס הראשוני לרומן. ניהלתי אז חברה ולא הספקתי לכתוב ספר, אבל עשר שנים אחר כך פרשתי, שלפתי את המחברת מהשולחן והתחלתי בפרויקט.
אם יש לך רעיון לסיפור, תאר אותו. ואז לפתח כל דמות; לכתוב עליהם פיזית, הרקע שלהם, השכלתם, היסטוריית עבודתם, החברים והמשפחה שלהם. השתמשתי בדף בודד כדי לכתוב על הדמות הראשית כדי לנסות לפתח את הפרופיל שלו. אחר כך כתבתי סיכום דומה על כל דמות ראשית כפי שהם נכנסו לפוקוס בספר. זה עזר לי לספר את הסיפור שלהם, בקול שלהם.
לאחר שהתחלתי את הספר, הצלחתי להסתכל על פרופיל הדמות בעת כתיבת דיאלוג. חשוב להיכנס למוח של הדמות כדי לכתוב בצורה יעילה. האם לדמות יש מבטא? האם הוא או היא מרקע עני או עשיר, עירוני או כפרי, יליד בינלאומי? דברים פשוטים כמו איך הם מתלבשים או הולכים, או מה הם אוהבים לאכול או לשתות יכולים לעזור לקורא להזדהות עם הדמויות. ניסיתי לקשר כמה ממאפייני המפתח שלהם עם הסיפור כדי לתת מלאות ולקשר בין הדמויות.
אחת הבעיות הגדולות ביותר שהתמודדתי איתי הייתה שהסיפור השתרע על פני ארצות הברית, אירופה, המזרח התיכון ואסיה. בחיי העבודה הקודמים, אמנם טיילתי לא מעט אבל הייתי צריך להתרחב לאזורים שבהם מעולם לא הייתי. בסיפור כן השתמשתי במיקומים שהכרתי. כמה מהמקומות היו מוכרים לי מאוד. גרתי בכמה או בקרבת מקום אז שילבתי ידע מקומי בספר כדי לתת לו תחושה מקומית.
כתבו על מה שאתם יודעים ואיפה אתם יודעים. עם זאת, היו מספר מיקומים שמעולם לא נסעתי אליהם. בהיותי רומן בדיוני מותחן המבוסס על טרור, רבים מהמקומות שלי היו באזורים שלא יכולתי לנסוע אליהם. אז ביליתי מספר חודשים במחקר על כל מיקום שבו נעשה שימוש בספר. סוריה, לבנון, אפגניסטן, עיראק, פקיסטן ואיראן היו מדינות שבהן הייתי צריך לעשות מחקר ולהבין את האנשים המקומיים, הלבוש, המנהגים והמצב הצבאי שם.
ההערות שלי מילאו עשרות עמודים אבל עזרו לי להביא קצת מציאות לסיפור. הייתי צריך גם לחקור וירוסים, חיל הים האמריקני וסוכנות הביון המרכזית באותו פרט.
הדיאלוג בדרך כלל קשה לכותבים. איך אתה מספר את הסיפור באמצעות דיאלוג של דמויות מבלי לזלזל עוד ועוד? איך אתה מספר לקורא מידע רלוונטי מבלי לאיית הכל? האם לדמות יש מידע ספציפי, איזו תובנה או ידע מרכזי שלוקחים את הסיפור לכיוון זה או אחר? מה שניסיתי לעשות זה להיכנס למוח של הדמות, לכתוב בכנות ובתקווה בבהירות.
ואז יש את הסוף. האם אתה מביא את הסיפור לסיום כך שלקורא תהיה סגירה? יש לך צוק וטוויסט בקצה שאף אחד לא ראה מגיע? האם אתה משאיר את הסיפור פתוח להמשך? אלו שאלות שתצטרך לענות עליהן די מוקדם בספר שלך. האם אתה שותל רמזים ברומן שקורא בסוף יגיד, "אה, אני זוכר למה זה קרה." או שאתה מסמא לגמרי את הקורא?
ניסיתי לתת לקורא רמזים וגם מידע פנימי על המתרחש. רציתי שהקורא יהיה חלק מהסיפור שלי, ידע את כל הפרטים ויבין את זרימת הסיפור. היו כמה הפתעות, אבל כולן נחשפו בשלב מסוים לקורא לאורך הסיפור.
לבסוף, יש את סגנון הספר. אני מעדיף רומנים בדיוניים בעלי פרקים קצרים; כאלה שמעבירים את הקורא בסיפור מדמות לדמות, מאירוע לאירוע. הספר שלי, "מוות אדום ג'יהאד" (Ghihad Red Death) , מכיל 78 פרקים ואורכו 399 עמודים. זה ממוצע של 5 עמודים לפרק. אני חושב שהמעבר המהיר מפרק לפרק ישמור על עניין הקוראים ויגרום לסיפור לזרום.
מוות אדום של ג'יהאד הוא רומן הביכורים של הסופר ריק טיסל. הוא גדל במישיגן לפני שעבר לדרום קליפורניה לאחר הקולג' כדי לברוח מהחורפים הקפואים. בעקבות א בקריירה עסקית מצליחה, הוא החליט לאמץ את התשוקה שלו לכתיבה לאורך חייו, והוא נרגש להוציא את הרומן הראשון שלו.
הוא גר בסן דייגו עם אשתו ומשפחתו המדהימה. כשהוא לא כותב, ריק נהנה לשחק עם הגולדן רטריבר הדמיוני שלו "האבו", להכות בקישורי הגולף, לקרוא ספרות היסטורית, לצפות בכדורגל ולטייל למקומות אקזוטיים.
פעם בחודש הוא משחק פוקר טקסס הולדם עם הדמויות הבדיוניות מיץ' ראפ, אלכס קרוס, ג'ק ריצ'ר וויל רובי... אתם יכולים לקרוא את הספר שלו כאן.
